יגאל בורשטיין

"סרטים כמו בני אדם, רוצים שיאהבו אותם בזכות עצמם. כך קל להם להשיב אהבה".

מבטי קרבה עוסק בכושרו האינטלקטואלי וברב-גוניותו של הקולנוע מאז יומני האחים לומיאר משלהי המאה התשע עשרה ושל מריי רוזנברג הארץ ישראלי מראשית המאה העשרים, דרך יצירות מופת עולמיות (של היצ'קוק, ולס, גודאר ועוד) ועד מיטב הסרט הישראלי (מ'סאלח שבתי' ו'מציצים' עד 'ביקור התזמורת', ו'ואלס עם באשיר').

המחבר דן בשפה בהירה וצלולה בתמורות הרבות שעברו על יחסי סרט-צופה מאז נוצרו הסרטים הראשונים ועד ראשית שנות האלפיים: מצלמות אלקטרוניות זולות וקלות-תפעול, עריכה דיגיטלית, אנימציה ממוחשבת, אינטרנט ודי-וי-די מגשימים מול עינינו את החזון של 'קולנוע עט'. צילום סרטים ועיון בסרטים הופכים לנחלת הכול, הם נגישים ורב-גוניים כמו כתיבה וקריאה. בה בעת מאיימת תרבות הרייטינג על חיוניותם של הסרטים ועל כושרם האינטלקטואלי והרגשי של הצופים. כך הולך ומחריף העימות בין מיטב יצירות הקולנוע בישראל ובעולם לבין תרבות הרייטינג המדכאת והמדלדלת את היצירה המקורית ואת מקוריות היצירה – ועמן את האינטליגנציה של הצופה.

מבטי קרבה זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב לשנת תשס"ז.

"מהי צפייה בסרטים? מה סרטים מראים? מה הם לא מראים ומדוע? מה חושבים סרטים על צופים? מה חושבים צופים על סרטים? איך הפך שעמום לכלי מבע בארגז הכלים של רבים (וטובים) מקולנועני זמננו? איך נהפכו סרטי הפריפריה העולמית (כמו רומניה, איראן, טאיוואן, מקסיקו וגם ישראל) למחדשי סגנונות בקולנוע העולמי? מישהו אמר פעם: "עוד לא קרה ששני אנשים קראו אותו ספר". אמירה זו בוודאי טובה לספרות, שבה הקורא נדרש לדמיין את העולם המוצג במילים. קולנוע מציג לכאורה עולם מן המוכן, ורק מזמין לצפות ולהאזין לו. אלא שכמעט מראשית הקולנוע, ובמיוחד בעשורים האחרונים, סרטים מרשים לעצמם לא להראות ולא להשמיע. על רבים מאוד מהסרטים שבהם דן מעשי צפייה אפשר לומר: "עוד לא קרה ששני אנשים ראו אותו סרט". כשמו, זהו חיבור על צפייה"-- מן האתר של ההוצאה.

ספרות סרט ומלחמות האזרחים של התרבות מאת יגאל בורשטיין דן במלחמת השחרור של פס הקול הקולנועי, הארכיאולוגיה של יחסי ספרות קולנוע, מודרניזם בספרות ובראינוע, ריאליזם בספרות ובקולנוע, הדוור מצלצל פעמיים וצאצאיו בקולנוע-העלילה והגרסאות של טיי גרנט, בוב רפלסון, לוקינו ויסקונטי ולורנס קסדן, ג'ון יוסטון כמעבד, שקספיר וקולנוע, ספרות וקולנוע בישראל וכו'. בספר צילומי קולנוע רבים.

פנים כשדה קרב, ספרו של יגאל בורשטיין, נחשב לאחד הספרים החשובים ביותר שהופיעו בעברית על קולנוע בכלל ועל קולנוע ישראלי בפרט. באמצעות ניתוח מדוקדק של ייצוג הפנים האנושיות בקולנוע הישראלי – החל במה שכונה "הקולנוע הציוני" בשנות ה-50, דרך תנועת הגל החדש המקומית בשנות ה-60 (אורי זוהר ואנשי "הרגישות החדשה"), עבור בקולנוע ה׳׳בורקס׳׳ של שנות ה-70 וכלה בקולנוע הפוליטי של שנות ה-80 – בורשטיין דן באופן מעמיק ומאיר עיניים במשמעויות החברתיות, האמנותיות וההיסטוריות של התקריב, ה"קלוז-אפ", בקולנוע המקומי. בשפה חופשית ותוך השוואה לענפי אמנות נוספים, ובהם הספרות והציור, מבע הפנים משמש בספר משל ובסיס לדיון בהתפתחותה של התרבות הישראלית מקום המדינה ועד ימינו.

פנים כשדה קרב ראה אור במקור ב-1990, ומטבע הדברים, לא התייחס לשינויים המפליגים ביצירה המקומית בשנים שחלפו מאז, הנחשבות במידה רבה לתור הזהב של הקולנוע הישראלי. באחרית הדבר העדכנית למהדורה חדשה זו מרחיב בורשטיין את הדיון בסוגיות היסוד של הספר, תוך התייחסות לקולנוע העכשווי וליוצריו, אשר זכו להכרה בינלאומית יוצאת דופן והציבו מראה מדויקת ורבת פנים מאין כמוה מול החברה הישראלית המשתנה.

פנים כשדה קרב זכה בפרס קרן ליטאוור, ניו-יורק 1990.

מילון אבן-שושן קובע: 'פרש: ברר,גלה, הראה ברורות'.
עמוד 18

'פרשנות' מביאה בחשבון את כוונות יוצר הטקסט. כוונות אלו ברוח חסידי הסמיוטיקה, ניתנות תמיד לקריאות שונות - לא נוכל לדעת 'למה התכוון המשורר', וספק אם 'המשורר' עצמו מודע למלוא משמעותם, ובעיקר כשמדובר בעידן כשלנו, עידן הספקנות ואי הוודאות הפוסט-מודרנית. מרוב עיסוק בתת-המודע, בשטיפות מוח אידיאולוגיות ובאונאה-עצמית (אונאה-עצמית הייתה למושג יסוד בפילוסופיה האכסיסטנציאליסטית שפיתח ז'אן-פול סארטר), אבד לנו הביטחון בהכרת הכוונות שלנו עצמנו. עמוד 9

הספר מנסה לתפוס ולקבע את המהות החמקמקה של הסרט התיעודי, תוך כדי כך מתוארות בו המסורות השונות שהשפיעו על התפתחות סרט התעודה הישראלי בימינו. הפרקים הראשונים מגדירים את המושגים "תיעוד" לעומת "סרט תיעודי" ; הפרקים שלאחריהם מנסים לעשות אבחנות בין סרט תיעודי וכתבה, סרט דרמה בדיוני וסרט ניסיוני ; בהמשך מתוארים סוגים שונים שהתפתחו בתוך הסרט התיעודי ; ולבסוף נידונות סוגיות ניוניות, כגון שאלת האמת והשקר התיעודיים. לשאלה מהו סרט תיעודי - כמו לשאלות מהי אמנות, מהי אהבה, מהי נפש האדם - אין תשובה סופית ונחרצת. אך שאלות שאין עליהן תשובות חד-משמעיות הן מנשמת אפה של תרבות חיה, ויש בהן כדי לחדד את חושיו הביקורתיים של הצופה.